חוויות מחדר האימון

היא ישבה מולי, מכונסת בתוך הוויתה. סיפרה לי על מחלת הסרטן שחלתה בה לפני כשנתיים, ואיך למרות המשבר הגדול של חייה, הפחד מהמוות, הכאבים, והריסוק המשפחתי, משהו בה התחיל להבין… "תשמע, אני הייתי אדם אחר לפני מספר שנים. חונכתי שיש רק דרך אחת נכונה ללכת בה. כמפקחת במשרד החינוך, לא הייתי קשובה לצרכים של המורות. אני תמיד ידעתי מה נכון."

הפעם הראשונה שבה נתקלה בקושי אמיתי היתה דווקא בהתמודדות מול הבן שלה, עשור לפני כן. הוא היה השיעור הראשון שלה בדרך, שיעור שלא השכילה להבין. אותו בן, שגידלה מתוך החינוך הנוקשה וה"נכון" שהיא בעצמה גדלה עליו, גדל להיות המורד הגדול ביותר בנתיב שבו הלכה. משימוש בסמים קלים בגיל 16, דרך עזיבת בית הספר, ועד מעבר למגורים בחו"ל – כל אלה אינם אלא אותות, שיעורים קטנים בדרך, שהיו שם כדי לבחון עד כמה האמונות עליהן היא ביססה את חייה, משרתות את מי שהיא.

"שום דבר לא באמת ראוי, אם הוא לא פועל על פי תפיסתי", היתה אמונה שיצקה אצלה צלקות הולכות וחוזרות. כל שיעור שהזדמן בדרכה, היה נתקל בהתעלמות. הרבה יותר קל להתמודד עם הכאב המוכר, מאשר עם השינוי.

עד שהגיעה המחלה. המחלה שאילצה אותה להסתכל בתוך עצמה, ולשאול את עצמה על המחירים שהיא שילמה בדרך. הגוף הוא ככל הנראה הדרך של היקום להציב לנו את השיעורים הרוחניים, שבחרנו להיות עיוורים אליהם עד שניצבו מול דלתנו הפיסית…

–