אל תנקו את הליכלוך שהשארתי אחריי, גם לא בפסח…

נמאס לי מהניסיון הפתטי להשליך את ניקיון הפסח על הניקיון שבתוכנו. את הרי אהבת את הארוטקיה שבחיספוס. נקי מדי, אמרת, זה לא אנושי, לא אמיתי, לא מושך, רחוק מלהיות סקסי… לא באנו לפה להיות נקיים אלא להתבוסס בלכלוך של מציאות חיינו ולצמוח מתוכו. יש משהו מלאכותי בניקיון הזה של פסח. שום דבר לא באמת נקי בעולם הזה.

"זה נשמע כמו ניסיון נואש שלך להמנע מלעזור. קח סמרטוט ותסיר את האבק מהמדפים". האבק של מדפי חיי לעולם לא יוסר. הוא חלק ממני, חלק מהחותם שאני משאיר פה. אין אדם שחי בעולם הזה שהוא נקי מכשלונות, חף מבעיות, נטול כל צורך להתנצל בפני מישהו, להצטער על משהו…

אנחנו אותו שביל שהשאיר הכיתוב הוונדליסטי על הרכב שלך, שבלט מתוך הלכלוך שהצטבר על השמשה. אנחנו זקוקים ללכלוך הזה כדי להביא את עצמנו לידי ביטוי.

אני כל כך אוהב את הלכלוך הזה שבתוכי. את הבגרות שבחספוס, בהתמודדות עם הלכלוך. לא רוצה למחוק אותו. לא מעוניין להסיר אותו. הוא מי שאני. הלכלוך שבתוכי מגדיר את השביל שהשארתי בעולם הזה. אל תקחו אותו ממני. גם לא בפסח. החירות האמיתית נמצאת ביכולת שלי להכיל את הלכלוך הזה, ולא באופן שבו אני ממרק אותו.

חג חירות שמח לכולנו!