חבקו את השינוי. זה הדבר הקבוע היחיד שקיים…
01/04/2016
מאמן יקר, התמחות כבר בחרת?
01/03/2016

כשמתאמן בוחר להפסיק את תהליך האימון

זה היה אקורד מעט צורם עבורי לסיום 2016. אחד המתאמנים שלי הודיע לי טלפונית שהוא כבר "הבשיל" דיו בשלושת המפגשים היחידים שהיו לנו, והוא יכול להמשיך מכאן ואילך לבדו. "הבשיל" זאת מילה מכובסת ל"אני מרגיש שהתהליך לא לקח אותי למקומות שרציתי, ואולי פשוט אחפש לי מאמן/ת אחר/ת שיהיו יותר מתאימים למה שאני מחפש…"

בום. לא הייתי מוכן לחוויה הזאת, ולא בגלל שלא חוויתי אותה בעבר. זה הרי מצב שעשוי להתקל בו כל מאמן בכל שלב בקריירת האימון שלו, אך דווקא כיווץ הלב שהרגשתי באותו רגע גרמו לי לשאול את עצמי כמה שאלות.

לכאורה, הרבה מצבים יכולים לגרום למתאמן להחליט שהוא בוחר להפסיק את תהליך האימון. המצב הטוב ביותר הוא – השלמת התהליך. המתאמן אכן הרגיש שהוא בשל לעלות שלב ולהניע את מנוע החיים שלו בעצמו, הרי לשם אנחנו כמאמנים, מכוונים. אולם ישנם גם מצבים אחרים בהם מתאמן עשוי לבחור ב"נטישה" – מצבים אובייקטיביים כגון מעבר דירה שלו או של המאמן, קשיי פרנסה וחוסר יכולת לשלם על התהליך, טיסות ארוכות לחו"ל, או – עומס רב בעבודה בתקופה מסויימת.

לעומתם, יש מצבים בהם המתאמן בוחר מרצונו לסיים את ההתקשרות. בראש ובראשונה – יתכן שהאימון כתהליך אינו מה שהוא מרגיש שנכון לו באותה תקופה, והגיע לתהליך רק כי מישהו המליץ לו, הוא לא מספיק בשל, לא מרגיש שזה "מדבר אליו", או כל דרך אחרת לבטא את חוסר החיבור שלו. עם זאת, יתכנו לא מעט מצבים בהם המתאמן יבחר להפסיק את תהליך האימון כי אין לו "כימיה" מתאימה עם המאמן, המאמן לתחושתו לא "קורא" אותו נכון, לא מדבר באותה שפה, ביקורתי מדי, רך מדי, קר מדי, רוחני מדי, רציונאלי מדי, קפדני מדי, לא מכיל מספיק לטעמו, או סתם חוסר חיבור בסיסי בין שני בני אדם. זה טבעי, ונכון יהיה אם המתאמן יבחר במאמן שהוא מרגיש הכי נוח לבטא את עצמו באופן חופשי ללא חסמים.

אז למה בכל זאת הרגשתי את תחושת החמיצות הבלתי נסבלת הזאת? ראשית, כי לא משנה כמה אתה מוכן לזה, זה לא נעים. זה נוגע במקומות חשופים שלנו שמתכתבים עם הערך העצמי. אבל כל עוד זה נשאר שם, זה מצויין. מנקים את התחושה הזאת וממשיכים הלאה. משחררים את המתאמן לדרך הנכונה והטובה ביותר עבורו. אבל אצלי, אם להיות חשוף ואמיתי, זה לא השתחרר כ"כ מהר. זה פגע בנקודה רגישה הרבה יותר, שחייבה אותי לעשות "חשבון נפש" אמיתי לקראת השנה החדשה – השתלטותו של האגו…

לאגו בחיינו יש תפקיד משמעותי כשהוא בשליטה. הוא כח מניע, הוא מייצר לנו את האנרגיה לפעול, להתקדם, לייצר, להתפתח. בלעדיו לחלוטין, לא היה כח שדוחף אותנו להתפתחות. המינוס והפלוס שלובים זה בזה, ולא ניתן לחוות התפתחות אמיתית ללא אחד מהם. אבל יש מצבים, שבהם אחד הצדדים משתלט ומייצר חוסר איזון.

זה כנראה מה שקרה לי – אפשרתי לאגו להשתלט ולנהל את חיי. כשהאגו מנהל אותך, אתה מאבד את מרבית הסנסורים הרגשיים הנחוצים להתנהלות במרחב החברתי. במצבים הקיצוניים – אתה לא מבחין בנורות אדומות, כי מבחינתך – האור ירוק תמיד. ואז, מה שיכול היה להיות בגדר "משברון קטן" הולך ומתעצם, ואתה מבחין בו רק כשכלו כל הקיצים. האגו, באותה מידה שהוא עשוי לבנות אותנו, יש לו יכולת לגרום לקריסתנו המוחלטת.

אז למה זה כ"כ פגע בי? כי האגו שניהל אותי גרם לי להאמין שזה כבר לא יכול לקרות. איך אחרי כ"כ הרבה שנים של ניסיון כמאמן, מישהו יבחר לעזוב אותי? זה בדיוק הרגע שבו אתה מאבד את היכולת המופלאה שלך לייצר התפתחות עבור המתאמנים שלך, כי הספק נעלם. וכשהספק נעלם – אתה כנראה עושה משהו לא נכון. כואב להודות בזה, אבל היה בטלפון של המתאמן שלי צלצול השכמה עבורי. למזלי, האגו שלי לא התפתח עד כדי כך שיחסום אותי מלהבין את השיעור. אני מקווה לפחות.

שנת 2017 היא הזדמנות טובה עבורי לעשות חשבון נפש אמיתי, ולהחזיר את האגו למימדיו הטבעיים. זה מאבק פנימי שאין לו סוף, אבל היכולת לחזור ולהרגיש פגיע, היא כח מופלא בזכות עצמו. עבורי לפחות, היא מסמלת חזרה לשורשים. לאמת הפנימית, שאנחנו לא מושלמים, ואולי אף פעם לא נהיה… ולהבנה הזאת, יש ניחוח נפלא.

מאחל לכולנו שנה נפלאה של איזון – בין הטוב והרע, הפגיעות והאגו, הכישלון וההצלחה. שנה נפלאה של התפתחות!


בניית אתר: אתרים