קנאה במתאמן…? אולי לא עומדת במבחן האתיקה, אבל חלק בלתי נפרד מההתפתחות שלנו כבני אדם.
01/02/2016
תפסיקו לכתוב את החלומות שלכם. אתם לא באמת מאמינים שאתם ראויים להגשים אותם…
30/01/2016

כשמקדשים את התבנית, במקום את המתאמן…

"עברתי איתה כבר על סיפור חייה במפגש הראשון, וכבר שני מפגשים שאני מלבן עם המתאמנת שלי את נושא הערכים שלה. אין לי ממש מה לחדש לה במפגש השלישי של הערכים. השתמשנו כבר בקלפים, ובשאלות לאיתור ערכים. אילו עוד כלים אתה יכול להציע לי? המפגש הרביעי זה המפגש האחרון שבה אני אמור לעסוק איתה בנושא זה, ואז לעבור לחזון…"

די. ביום רביעי שעבר זאת היתה כבר פעם אחת יותר מדי, כזאת שממש אילצה אותי לכתוב את הפוסט הזה לחבריי ועמיתיי המאמנים. אם לא הייתי פוליטיקלי קורקט הייתם מקבלים ממני את ראשי התיבות: WTF?!  ותסלחו לי על השיפוטיות. אתם מאמנים, והכל מאהבה, אז מותר לי (;

מספר הפעמים ששמעתי תהיות מסוג זה של מאמנים בתחילת דרכם (ולעיתים גם בשלבים מתקדמים יותר), בין אם זה כאן בקבוצות הפייס, ובין אם בתהליך סופרוויז'ן, כבר גובלת בפלילים… (טוב נו, הגזמתי. אבל זאת הדרך שלי למשוך אתכם להמשיך לקרא את הפוסט).

בואו נלך רגע צעד אחורה – למה אני כ"כ מתרעם מהשאלה הלגיטימית שנשאלתי. בסה"כ מאמן מדהים, ובאמת מוכשר, נמצא בתקיעות טבעית מסויימת, כשהוא ניצב מול התבנית המוצקה של תוכנית האימון כפי שהוא קיבל מבית הספר אותו הוא סיים. על פניו, הוא מגיע לסופרוויזר ומבקש כלים נוספים להתמודד עם "הזמן המוקצב" שבו הוא אמור לעסוק בכל פרק אימוני על פי התוכנית. 12 מפגשים, כשלכל אחד מהם יש תרשים זרימה ברור, ושלב ברור במסכת האימון, משל היה מדובר בתפעול חללית לפני המראה למאדים.

אז זהו, שלא. לא מדובר כאן בחללית, מדובר בבני אדם. ולמרות שאני מאד מעריך תכנון מראש לצרכי לימוד, ומהלכים מובנים של שלד אימוני, אסור לנו כמאמנים לקדש את התבנית. היחיד שאנחנו אמורים לקדש – זה את המתאמן שניצב מולנו.

מה זאת אומרת: אני חייב לפחות 3 מפגשים על ערכים?! נתחיל מזה, שערכים הם ליבת האימון, וככאלה בכל דיאלוג עם המתאמן הם יעלו החל מהשיח הראשון ועד תום ימי הקואוצ'ינג. מעבר לכך, לנטייה הזאת לעבוד על בסיס תוכנית כתובה מראש, יש חיסרון מהותי אחד. אנחנו שוכחים את הדבר הכי מהותי הקשור באימון: להקשיב לצרכי המתאמן.

שלא תטעו, כולנו בתחילת הדרך נצמדנו לתבניות. תבניות הן הדרך להוביל אותנו במעלה השביל המקצועי, עד אשר נרכוש נסיון מספיק, בכדי לנטוש אותן. הנטישה הזאת של התבניות לא נובעת מתוך חובבנות, או יהירות. להפך, היא נובעת מתוך מאפיין מהותי של המקצוע המדהים אותו בחרנו – אנו עוסקים באנשים. אנשים לא באים בתבניות. בכל ימי כמאמן, כמעט ולא היה אימון שזהה למשנהו. כל מתאמן יוצר דרך שונה לחלוטין של התייחסות.

אימון, יותר מאשר הוא מקצוע, זאת הוויה. מאמן טוב אמנם נדרש שיהיו באמתחתו אי אילו כלים, אבל יותר מהכל – הוא נדרש לחשיבה אימונית, להוויה אימונית. כזאת שמאפשרת לעיתים לזרום לפי חליל המתאמן, אך עם זאת יודעת גם לאזן אותו. כזאת שמאפשרת להקשיב לצרכים של המתאמן, גם אם הם לא עומדים "בתרשים הזרימה" האימוני. הוויה כזאת, שמאפשרת להכנס לתוך עולם מסתורי של דיאלוג, מבלי לדעת מראש לאן זה יוביל אותו, וכל זאת מתוך חווית התרגשות ולא פחד.

האחזות יתר ב"כלים" לכאורה מפחיתה את חרדת הביצוע שלנו כמאמנים, אבל מעקרת מתוכן את היכולת שלנו לעשות את הדבר שלשמו נולד המקצוע הזה – לאפשר למתאמן להתנהל בתוך מעבדה שבה הגבולות תחומים, אך בתוך הגבולות – הכל אפשרי. בדיוק כמו בחיים. ואם אנחנו לא נשמש לו עוגן, דוגמה אישית ביכולת שלנו להתנהל בעולם של חוסר וודאות, קשה להאמין שהוא ימצא את היכולת הזאת בעצמו…

 


בניית אתר: אתרים