אל תאמינו לאף אחד שטוען שהוא פיצח את השיטה… כולנו באותו מסע.
31/12/2015
אל תנקו את הליכלוך שהשארתי אחריי, גם לא בפסח…
30/12/2015

כדי לחיות באמת, צריך לשרוף את מצנח החירום…

פתחתי את אותו חלון בבית הורייך דרכו השקפנו ביום שבו נפגשנו אז, לראשונה. פתחתי את אותו חלון והבטתי אל הנוף, שום דבר לא באמת השתנה. אותו חלון, אותו הנוף, אותה השקיעה.

פתחתי את אותו חלון בבית הורייך ואז הבנתי שמשהו בכל זאת השתנה. אותו חלון, אותו הנוף, אך לא אותה העין משקיפה על השקיעה.

 פתחתי את אותו חלון בבית הורייך, ונזכרתי באדם שהשקיף מבעדו. צעיר, מלא תקווה, נכון לכבוש את העולם שמחכה לו בזרועות פתוחות, ממתין לרגע השיגור. דלק התקוות ממלא את מיכליו, והנה כבר נשמעת הספירה לאחור. תחזיקי חזק, ממריאים.

 איפשהו שם, קצת אחרי ההמראה, משהו השתבש. הטיסה אל חלל ההזדמנויות הבלתי נגמרות התארכה, דלק התקוות אזל. הסתכלת עלי בחמלה שכ"כ אופיינית לך, חיבקת אותי חזק, וידעת – הטיסה הזאת תהיה האחרונה.

 פתחתי את אותו חלון בבית הורייך, ונזכרתי איך רגע לפני ההתרסקות פתחנו את מצנח החירום. מותשים, יראים, כבר לא כ"כ צעירים, אך לא זקוקים עוד לדלק התקוות. שרדנו, לחשת לי עייפה.

 פתחתי את אותו חלון בבית הורייך, והבנתי שהמצנח ההוא היה השקר הגדול ביותר בחיינו. עדיף היה לו לא היה נפתח. אנחנו חיים ללא דלק, עם מצנח מקופל במחסן הישן של אביך. אותו חלון, אותו הנוף, אך לא אותה העין מביטה על השקיעה.

 פתחתי את אותו חלון בבית הורייך, הצמדתי אותך אל חיקי, ושמעת אותי סופר לאחור. איפה מצנח החירום? שאלת מבוהלת. אין עוד צורך בו, עניתי. אנחנו הם אלה שמייצרים את דלק התקוות. כל עוד נשמה בקרבנו, אין מי שיעצור את הטיסה.

 פתחתי את אותו חלון בבית הורייך, דרכו השקפנו ביום שבו נפגשנו אז, לראשונה. אותו חלון, אותו הנוף, אותה העין שוב מביטה אל השקיעה…


בניית אתר: אתרים