אני החילוני הכי מאמין שפגשתם אי פעם…
29/08/2016
על האח החורג של הפחד מכישלון…
27/08/2016

וידוי של ערב כיפור, וסליחה אחת קטנה…

"צמח, כמה שיעורים פרטיים לקחת לפני הבגרות?" שאל אותי המורה המיתולוגי חסר הרחמים למתמטיקה, שממש במקרה גם היה המחנך שלי במגמה הריאלית, יום לפני המבחן הגורלי ל 5 יחידות אי שם בתחילת שנות התשעים.

"חמישה שיעורים, המורה", עניתי עטוף זיעה קרה, מתבוסס בנשימותיי האחרונות לפני שהוא מזמן אותי ללוח למצא את הערך המקסימלי האפשרי עבור שטח הריבוע החסום במעגל.

"לא ברור לך שגם 100 שיעורים פרטיים לא יעזרו למוח הדפוק שלך…?!"

גוטמן, קראנו לו. שנאתי אותו, פחדתי ממנו, וברכתי אותו בכל הברכות שיהושע ברך בהם את העמים השונים ששכנו פה עם הכניסה לארץ. היה אימת התלמידים, חסר הרחמים שפרנס פסיכולוגים רבים במהלך שנות ההוראה שלו. אני יודע, היום זה לא היה עובר, אבל 25 שנים אחורה, בהתחשב בעובדה שהמורה הזה היה ותיק ומוכר בנוקשות שלו, אף אחד לא באמת חשב שהוא עבר איזשהו קצה של גבול.

עד כמה שזה עשוי להשמע הזוי, היה זה אחד הימים המכוננים בחיי.
שנים שהייתי תלמיד מצטיין, "אהוב על חבריו ומוריו" כפי שהעידו התעודות המטופשות שקיבלתי במהלך השנים. שנים שכלפי חוץ, גדלתי ע"פ אמות מידה שהיינו מייחלים לילדינו. אבל שנים שהתמודדתי עם חרדה עצומה. בתוך תוכי החל מכתה ג' הייתי מגיע לבית הספר בתחושת מאבק מתמיד. הצורך להצטיין ולמצא חן בעיני כל מי שיש לו השפעה על חיי גבה ממני מחיר נפשי. בחילות הבוקר היו דבר שבשגרה, אבל אף אחד לא באמת קישר את זה למאבק הנפשי המתמשך של להיות אהוב על כולם. שנים של מאבק בלתי פוסק שהתנהל בתוכי, כשכלפי חוץ נאלצתי לעטות על עצמי את מסיכת האדם השלם, התלמיד המצטיין, האהוב, השמח. ככל שקיבלתי פידבקים חיוביים מהסביבה הבוגרת, כך גדלה הכמיהה שלי להוכיח שאני ראוי לציפיות ממני. וזה משא כבד על כתפיו של ילד.

הבחירה במגמה הריאלית היה דבר שמתבקש, לאור הציונים שלי ולאור אהבתי לפיסיקה. אבל אז הוא הגיע, המורה המיתולוגי למתמטיקה של בית הספר, שמסתבר שצפוי להיות גם המחנך שלי. מהיום הראשון לא היה בינינו קליק. אותו קליק שחיפשתי והייתי רגיל אליו מכל המחנכים שלי עד אז. ככל שעבר הזמן, גיליתי שאני יכול לוותר על האהבה שלו, ועדיין לקיים חיים. אבל לא הפסקתי לנסות להיות הכי טוב שיכולתי, ולו רק בשביל לקבל ממנו טפיחה על השכם. לילות ללא שינה בניסיון לפתור משוואות טריגונומטריות היו דבר שבשגרה. לא באמת היה חשוב לי הציון, כפי שהיה חשוב לי להוכיח לו שהוא טועה לגבי ואני מצטיין, הוא פשוט לא ראה את זה עדיין…

עד אותו יום מכונן. יום לפני הבגרות, כשהמתח בעיצומו, אחרי לילות ללא שינה, במרתון מתמטיקה – זה הגיע. קיבלתי גושפנקה להתנער מהצורך למצא חן. אני דפוק בעיניו, וזה לא הולך להשתנות. בטח לא בחודש האחרון של הלימודים.

בפעם הראשונה בחיי, הסרתי את המסכות, ויתרתי על המאבקים, שלחתי את הצורך להיות אהוב על כולם אל מעמקי ילדותי, והתבגרתי באחת. שנים של מאבקים נפתרו באמירה אחת קטנה. במשפט אחד קצר, שאני בטוח שעבורו היה חסר משמעות. אבל עבורי -זאת היתה חוויה משנה חיים. התחלתי לחיות בהרמוניה עם עצמי. התחלתי להקשיב לצרכים שלי, ליכולות שלי. מדד הבריאות הנפשית שלי זינק כלפי מעלה, דווקא מתוך אותה אמירה מתריסה.

אז מורה יקר שלי, ממך היום אני רוצה לבקש סליחה. סליחה על כל מה ש"איחלתי" לך במהלך השנים שלימדת אותי. אתה היית הראשון שהסיר עבורי את מסך האשלייה. אני לא באמת יכול למצא חן בעיני כולם כל הזמן. זאת מטלה שהיא בלתי ישימה ואינה נדרשת. אני צריך ללמוד להיות אותנטי. להכיר את עצמי, לאהוב את עצמי, להיות נאמן לערכים שלי, לאמת הפנימית שלי, לפתח עמוד שדרה משלי, ולעמוד מאחוריו. ואז, גם האנשים שלא יאהבו את מה שיש בי, יעריכו אותי על כך שאני נאמן לעצמי. אתה זה שהחזרת לי את איכות החיים.

סליחה מורה יקר שלי, שלא הכרתי אז בערכך.
גמר חתימה טובה!

אה, כן… ואם כבר שאלתם, קיבלתי 100 בבגרות (;


בניית אתר: אתרים