מאמן יקר, התמחות כבר בחרת?
01/03/2016
קנאה במתאמן…? אולי לא עומדת במבחן האתיקה, אבל חלק בלתי נפרד מההתפתחות שלנו כבני אדם.
01/02/2016

גם אני מפחד מהמוות

בחמישי האחרון חוויתי את אחת החוויות המעצימות ביותר אי פעם. הייתי בפגישת אימון בעצמי, כזו שאני על כסא המתאמן, תהליך שאני לא מוותר עליו אחת לשנתיים-שלוש. חלק מתהליכי ההתפתחות הגדולים בחיי אני חייב לפגישות אימון שכאלה, תוך התמסרות מלאה לתהליך ומבלי ליצור השוואות מיותרות בין אופי האימון שלי לזה של המאמנת שאיתה אני נפגש (תופעה בעייתית שלקח לי זמן להגמל ממנה בשנותיי הראשונות כמאמן).

"אני אגיע לשבעה ביום שני הבא" שמעתי אותה לוחשת לתוך פומית הטלפון הנייד שלה, כשבידה השנייה מסמנת לי "כבר מסיימת, ומתפנה אליך." אין שום בעייה, קחי כמה זמן שאת רוצה, זה לא שמישהו מת או משהו, או בעצם כן…

נשענתי אחורה, נשמתי עמוק, והתמסרתי לתפקידי כמתאמן. שום דבר לא קורה סתם, חשבתי לעצמי, בדיוק כשצפה לנגד עיני המצוקה שאיתה אני מתמודד בשבועות האחרונים. יותר מדי אנשים במעגלים השונים של חיי הלכו לעולמם בתקופה האחרונה. מעבר לפחד הקיומי המבעבע כתזכורת באשר לזמניות החיים, צפות ברצף כזה של אירועים גם שאלות באשר להגשמת הייעוד שלנו עצמנו. האם אנחנו לגמרי שלמים עם מי שהפכנו להיות? האם אנחנו משאירים חותם מספיק בעולם? האם אנחנו בנתיב הנכון והשלם, זה שיאפשר לנו בבוא היום לחייך אל המלאך בסיפוק…?

"אני מפחד מהמוות", לחשתי לכיוונה בחוסר ביטחון. "תמיד היה נדמה לי שהמוות זה דבר רחוק, בלתי נגיש, כזה ששומעים עליו בתקשורת, או איזו סבתא רחוקה. פתאום הוא הופך להיות חלק מחווית החיים הקרובה. כאילו שחומת ההגנה סביבנו נסדקת, ועכשיו גם בני גילי (40+) חשופים לזרועותיו הארוכות."

"זה מוזר, אתה יודע" אמרה לי כמי שתיכף עומדת לפרוש בפניי את סודות תורת המיתרים, "אני מכירה אותך לא מעט זמן, ואתה יותר מכולם מחובר להוויה הנצחית שבתוכנו, מודע לתודעה חסרת הגבולות, לכך שאנחנו אנרגיה משתנה. מה הופך דווקא אותך לחרד משינוי האנרגיה הזה, שנקרא – מוות?"

שתקתי. באמת שבתוכי חדורה האמונה הבלתי מעורערת שאנחנו יצורים נצחיים. אז מה בכל זאת מפחיד אותי? מה יש שם שעדיין לא השלים עם המעבר הטבעי של האנרגיה בבוא העת?

"כשאנחנו לגמרי שלמים עם עצמנו, עם מי שאנחנו, עם מה שהשגנו, כשאנחנו לגמרי משוכנעים שאנחנו מקודדים בהוויה הנכונה לנו, אנחנו מפסיקים לפחד. אנחנו יודעים שהחוויות שאנו חווים, הן בדיוק החוויות שבחרנו לחוות, ולכן אנחנו ממלאים את יעודנו ומוכנים באהבה להמשיך הלאה. אנרגיית חיים אחת הופכת לאנרגיית חיים אחרת ביתר טבעיות…" שמעתי את עצמי פולט לעברה את ההשקפה שלי על העולם.

"מה שעולה מדבריך" שיקפה לי כמו מראה מסנוורת, ללא אפשרות להנמיך את רמת הבהירות "שאתה עדיין לא שלם".

"אבל זה לא מה שחשבתי על עצמי… אני כל הזמן משתנה, משתדל להתאים את נתיב חיי למהות הפנימית שלי. אבל כנראה, יש בתזכורת הזאת של סוף החיים הגשמיים, סוג של מציאות שמעמתת אותי עם האמת הפנימית של חיי. אני כנראה לא לגמרי מגשים את היעוד שבחרתי לעצמי. בהחלט גאה בכל מה שעשיתי עד היום, ונהנה מאד מהוויתי כמאמן, אבל משהו שם לא לגמרי מקודד, נאלצתי להודות. עוד לא אמרתי את המילה האחרונה…"

"אף אחד מאיתנו לא אמר את המילה האחרונה, כי כשהיא תאמר, לא נדע שזאת היתה האחרונה" אמרה מחוייכת משהו לעברי.

"המוות לא מגיע אם אתה לא בוחר בו" אמרה בהחלטיות. "לכי תספרי את זה ל 6 מליון היהודים שנספו בשואה". תוך התעלמות מהערתי האחרונה, המשיכה "אתה זה שכתבת באחד המאמרים שלך שהביטוי של הבחירה שלנו בחיים הוא הרצון התמידי להשתנות, להתפתח. חיים על זרי הדפנה יותר מדי זמן מאבדים את הערך שלהם, וגורמים לכרסום העצמי. חיים ללא התפתחות משמעותם בחירה בסיומם. דווקא התחושה שלך שאתה עדיין בוחר להשתנות, לגדול, להתפתח, אינה צריכה לגרום לך לפחד מהמוות, כי טרם כבשת את מה שיש לחיים להציע. הרעב שלך לשינוי מרחיק את מה שאתה כ"כ חושש ממנו. כשתשבע ממה שיש לחיים להציע, אז תוכל לקרא לשלב הבא להגיע לפתחך…"

כשיצאתי מבית הקפה בו נפגשנו, בדרכי לרכב, הודיתי לאלוהים הפרטי שלי. אותו אלוהים שמשאיר אותי כ"כ רעב להתפתחות תמידית. שלא מאפשר לי להיות יותר מדי זמן באזור הנוחות שלי, וקורא לי להמשיך לגדול. ולגביך, מלאך האנרגיה המתחלפת, (או בשמו המערבי המפחיד – מלאך המוות) – חכה עוד שנים ארוכות. יש לי תוכניות להשתנות בלי הרף ב 50 השנים הקרובות…


בניית אתר: אתרים